ישנן שתי גישות – הגישה הקבלית והגישה החסידית. בגישה הקבלית התהליך הרוחני הוא העיקר,
בעוד שהחסידות מדגישה את החשיבות של העולם הזה והמעשים המעשיים.

בפרשת המרגלים, נשיאי העדה, אנשים בעלי שם, לא רצו להיכנס לארץ ישראל.
הם העדיפו להישאר במדבר ולהמשיך לעסוק בתורה בלבד. הם חשבו שהחיים בעולם הרוחני
במדבר עדיפים על העבודה הקשה והנגישה הכרוכה בקיום המצוות בארץ ישראל.

מהי משמעות ארץ ישראל כמקום של "חלב ודבש"? המשמעות היא לא רק תיאור פיזי אלא גם סמלי –
תיאור של אורח חיים המשלב רוחניות וגשמיות בצורה מושלמת. המצוות המעשיות רובם ככולם תלויים דווקא בארץ ישראל.
רק בארץ ישראל יכולים להתקיים כל הדינים הנוגעים לתרומות ומעשרות, קורבנות ועוד.
בכך, ארץ ישראל היא המקום שבו ניתן להגשים את חזון התורה ולהביא לידי ביטוי את הערכים העליונים במעשים מדויקים.

דרך התאנהו, "לחם" מסמל גם מזון גשמי וגם מזון רוחני.
האריז"ל מסביר שלחם מכיל גם את הנפש שבתוכו, וכך קיום המצוות בארץ משלב בין הרוחניות והגשמיות בצורה האידיאלית.

מנקודת מבט החסידות, עולם העשייה הוא המקום שבו מתגלים הפלאים והנחת רוח של הבורא.
דווקא במעשים הגשמיים מורן ומתבטא הרצון האלוקי, ולכן חשוב כל מעשה וכל פרט במצוות המעשיות. עם זאת,
החסידות גם מכירה בכך שמה שגורם לנו להעדיף את העולם המעשי הוא היכולת להעלות את החומר ולקדש אותו, ובכך להביא לגילוי רצונו של הקדוש ברוך הוא בעולם הזה.

מהות הסיפור והמסר המרכזי שמשתמע ממנו הם ההבנה שעל ידי קיום המצוות המעשיות אנו מתחברים לרצון האלוקי ומקיימים את תכלית הבריאה בכל רגע ורגע בעולם הזה.